מעון הזוועות – תלונות על התעללות קשה בנערים במעון מצפה ים של משרד הרווחה בהרצליה


מעון הזוועות – תלונות על התעללות קשה בנערים במעון מצפה ים של משרד הרווחה בהרצליה – ידיעות אחרונות 20.08.2008, קובץ pdf

נערים שברחו ממעון מצפה ים טוענים כי נכלאו ימים בצינוק ונשלחו לבידוד למשך שבועות. "הם אוהבים לרסק לנערים את האישיות", טוענת מורה שלימדה אותם.

ממעון הנוער מצפה ים של משרד הרווחה בהרצליה נשקף נוף מרהיב: מצד אחד רואים את הים ומצד אחר את שרידיו של מבצר עתיק. אלא שעל פי עדויות, בין כתליו של המעון לנוער עבריין מתרחשים דברים מזעזעים. 

העדויות מתארות התעללויות פיסיות ונפשיות בנערים החוסים: הם נכלאים בצינוק שעות ארוכות ומושמים בחדרי בידוד למשך שבועות, אנשי הצוות משפילים, מקללים ומאיימים עליהם. נותנים להם תרופות פסיכיאטריות הפוגעות בערנותם. "זה מעון זוועות. צריך לסגור אותו. אסור שיהיה מקום כזה". אומר אחד הנערים ששהה במקום וברח.

"במקום לשקם את הנערים האומללים הורסים שם את חייהם", טוענים אנשי צוות שעבדו במקום. אחת מהם שהעזה להתלונן על המעשים הקשים בפני שר הרווחה – פוטרה מעבודתה.

במשרד הרווחה מכירים את הפרשה. לדברי גורמים בכירים במשרד הרווחה כבר לפני זמן רב הם החלו לקבל תלונות מנערים ומאנשי צוות על הנעשה בין כתליו של מעון מצפה ים.

"הגיעו אלינו עדויות קשות מאוד על פגיעה בנערים. אנחנו בודקים אם נעשו שם דברים המותרים במסגרת הטיפול בבני הנוער או שהם מנוגדים לחוק", מסרו הגורמים.

במקביל נפתחה גם במשטרת תל אביב חקירה בפרשה בעקבות תלונה של צעיר ששהה בכפיה במעון.

הצינוק: "שעות בחדר אטום ומסריח"

מעון מצפה ים של משרד הרווחה הוא אחד המעונות הוותיקים לשיקום נוער. למקום נשלחים בצו בית משפט נערים בני 14 עד 18 שהוצאו מבתיהם על ידי פקידי הסעד שהיו מעורבים במעשים פליליים. המעון הוא חלופה למעצר ולמאסר בני נוער וצוות המעון אמור לסייע בשיקומם ובהחזרתם למסלול חיים רגיל. במעון שוהים נערים, כולם בנים.

המעון עצמו מוגדר "מעון נעול" והחוסים בו לא יכולים לצאת ולהיכנס כרצונם.

מעדויות של אנשי צוות ושל נערים שטופלו במעון עולה תמונה קשה של פגיעה בנערים על ידי הצוות, השפלתם ובעיקר הענשתם בעונשים אכזריים.

י' (18) שהה במעון עד לפני כמה חודשים אך נמלט מהמקום:

"הגעתי למצפה ים לפני שלוש שנים כשהייתי בן 15. איך שהגעתי הכניסו אותי למקום שנקרא 'מגן'. זה מרחב סגור שבו שוהים 14 נערים. במגן יש ארבעה חדרים קטנים יחסית, בכל חדר ארבע מיטות קומותיים. מידי יום יצאנו ב- 7 בבוקר לבית ספר בשטח המעון וחזרנו ב- 4 אחרי הצהריים לפעילות הערב.

יום אחד החלטתי שאני לא רוצה ללכת ללימודים. הצוות החליט להעניש אותי ולזרוק אותי לצינוק. במגן יש שלושה בתי צינוק. מדובר בחדרים קטנים מבטון חשוף בלי חלונות. קוראים להם חדרי 'פסק זמן', כי אמורים לשים בהם את הנערים לכמה דקות כדי שיירגעו. אני זוכר את הרגע הזה. שני מדריכים גדולים וחזקים תפסו אותי. הם התחילו לתת לי אגרופים ושברו לי את המשקפיים.

אחר כך הפשיטו אותי וממש קיפלו אותי. עשו לי בדיקה בפי הטבעת ואחר כך זרקו אותי לצינוק. הייתי שם 24 שעות. אתה זרוק שם לבד. אף אחד לא מגיע לבקר אותך או לבדוק אם אתה חי או מת. ישנתי על הרצפה כי בצינוק אין מיטה. אין שירותים, ואת הצרכים שלך אתה עושה על הרצפה המסריחה משתן של כל מי שהיה שם.

הפעם השלישית בצינוק היתה אכזרית במיוחד. קיבלתי עונש על זה שברחתי מהמעון ל- 12 שעות. שלושה מדריכים תפסו אותי. התחלתי לצעוק ולבכות, והם סתמו לי את הפה עד שנחנקתי. אחד המדריכים הניח את הברך שלו על הגב שלי ומשך. צרחתי מכאבים. הוא צעק עלי שאני יכול לצרוח כמה שאני רוצה ושאף אחד לא ישמע אותי. ירד לי דם מהפנים. כשהכניסו אותי לצינוק, הפשיטו אותי, השאירו אותי מדמם, נעלו את הצינוק והלכו. רק למחרת הוציאו אותי משם ושלחו אותי לבית הספר כרגיל".

הבידוד: שבועות בלי לראות אף אחד"

נ' (17) שברח מהמעון לפני כמה חודשים:

"כשהיו מגיעים אנשים מבחוץ, למשל ממשרד הרווחה או רופאים, היו אומרים לנו: 'אם מישהו מכם יגיד משהו רע על המקום, הוא יילך לצינוק לחודשיים-שלושה. אתם תגידו רק דברים טובים על המקום וכמה הצוות נפלא וזה מה שהיינו אומרים כי פחדנו".

הצינוק אינו אמצעי הענישה היחיד במעון. לטענת י' ומעדויות אחרות עולה כי במעון יש חדר המכונה "חדר בידוד".

בחדר זה, שיש בו רק מיטה, נכלאים הנערים למשך ימים ארוכים ואפילו שבועות. "נערים היו שם שבועיים ויותר", אומר י'.

"מוציאים אותך רק כשאתה צריך ללכת לשירותים. את האוכל אתה מקבל דרך פתח. אם למשל בחדר האוכל יש באותו יום אורז ובשר, לך מביאים רק אורז עם שתי פרוסות לחם. כל הזמן הזה אתה לא רואה אף אחד. אתה שומע את החברים שלך, אבל לא יכול לדבר איתם".

באחרונה הצליח י' להימלט ממצפה ים, ויחד עם משפחתו שכר את שירותיה של עורכת דין שהביאה לשחרורו הרשמי מהמעון.

לפני כמה ימים הגיש י' במשטרת תל אביב תלונה נגד שבעה מדריכים במעון על תקיפה ועל התעללות. הוא נחקר במשטרה וסיפר את שעבר עליו. המשטרה פתחה בחקירה.

גם ג' (19) ממרכז הארץ לא שוכח את הימים הארוכים שבהם אולץ לשהות לבדו בחדר הבידוד.

"פקידת הסעד בחותמת בית המשפט שלחו אותי למעון מצפה ים בגיל 16. הייתי שם שנתיים וסבלתי. באחת הפעמים המדריכים הרביצו לי והכניסו אותי לחדר הביסוד. הייתי שם שלושה שבועות בלי לצאת. לא תמיד הביאו לי אוכל לחדר. כל היום ישבתי על המיטה והסתכלתי על הקיר. אפשר להשתגע מזה. מזלי שהייתי חזק".

ההשפלות: "קראו להם סמרטוט, זבל"

"עד עכשיו אני מתקשה לעכל את מה שראיתי ואת מה שעשו לנערים המסכנים האלה", מספרת א' מורה בבית הספר שבמעון.

"ימים שלמים ישבתי ובכיתי. אני לא מאמינה שבמדינת ישראל נעשים מעשי זוועה כאלה. הנערים האלה הפכו לאלימים כי הם עברו טראומות, ויש להם חיים קשים ובמקום לעזור להם פשוט מחקו אותם.

זה מתחיל בדברים הקטנים, בהשפלה יום-יומית. אנשי צוות היו מכנים את הנערים 'סמרטוט' ו- 'זבל', מקללים אותם ומשפילים אותם ליד חבריהם. מדריכים שולפים מידע מהתיק האישי של הנערים וחושפים אותו בפני אחרים. הם אוהבים לרסק לנערים את האישיות, להפחיד אותם, כי הם חושבים שכך צריך לחנך אותם. לא פעם הם אפילו מסיתים נערים נגד חברים שלהם. היה מקרה של נער שהצית קרטון בכיתה. המדריכים הודיעו שבגללו כל הנערים לא ייצאו לחופשת שבת. החברים שלו התנפלו עליו וממש רצו לפגוע בו.

במעון היו הרבה נערים עולים מאתיופיה ומחבר המדינות, והמדריכים אסרו עליהם לדבר בשפת אמם. מי שלא דיבר בעברית נענש. הם מחקו להם את הזהות. גיליתי נערים שבודדו אותם מהאחרים כדי להעניש אותם על דברים שעשו. הם ישבו שעות ארוכות על ספסל לבד, ואסור היה להתקרב אליהם ולדבר איתם".

גם ד', אשת חינוך אחרת שעובדת במקום כבר כמה שנים, טוענת שאנשי הצוות מדכאים את הנערים:

"העונש הבולט ביותר הוא בידוד על הספסל בחוץ. לאיש אסור להתקרב אליהם ולדבר איתם. היחס לנערים מזעזע. מנסים כל הזמן לשבור אותם במקום לשקם אותם".

התרופות: הם הלכו כמו זומבים"

"שמעתי על בתי הצינוק שיש וביקשתי לראות אותם", מוסיפה א'.

"ראיתי את החדרים הקטנים עם הבטון החשוף. היה שם ריח מזעזע של שתן. הצוות אמר לי שמכניסים לשם נערים שמנסים לפגוע בעצמם או באחרים. מפשיטים את הנערים ועושים להם כל מיני בדיקות. חלק מהנערים עברו בילדותם התעללות מינית, וזו טראומה נוראית בשבילם להתפשט ולעבור בדיקות כאלה".

לדבריה היא הייתה עדה לא פעם גם למקרים שבהם נערים נראו מנותקים.

"הם נראו ממש זומבים, מתים מהלכים". א' בדקה את הנושא וגילתה שאחת לכמה שבועות מגיע למעון פסיכיאטר שנותן לנערים תרופות שאמורות להרגיע אותם. "הם קיבלו תרופות במינונים גבוהים מאוד, תרופות שריטלין לידן זו תרופה קלילה. הם היו שותים את התרופות וממש נרדמים באמצע היום".

"אני הייתי עשרה חודשים במגן", תיאר הנער נ'.

"המדריכים היו באים ואומרים לי: 'אם אתה רוצה לצאת החוצה, אין בעיה – קח כדור הרגעה'. כך הם עושים לכל הילדים המופרעים. כדי שיהיה להם קל. היו דוחפים לנו כדורים ומכים אותנו. אני מכיר ילדים שהיו חותכים ורידים כדי לצאת או שהיו שוברים אצבע או יד כדי להימנע מלהיות שם".

א' מתארת גם מקרי הזנחה. לטענתה היו מקרים של נערים ששברו את היד או את הרגל ורק אחרי כמה שעות קיבלו טיפול.

אחרי שנחשפה במשך שנה וחצי למעשים הקשים פנתה א' לצוות המדריכים ולהנהלת המעון וביקשה הסברים.

"הם אמרו לי שמדובר בנערים קשים, שזו הדרך היחידה לטפל בהם. כשהם ראו שאני מתעקשת ולא משתכנעת, הם התחילו להחרים אותי".

א' החליטה לא לשתוק ונפגשה עם שר הרווחה. השר שמע את הדברים והפנה אותה למנכ"ל משרדו. א' זומנה לוועדת החקירה הפנימית שהקים המשרד והעידה במשך כשלוש שעות.

אחר כך שילמה על עדותה מחיר אישי. מנהלי המעון זימנו אותה ואמרו לה כי בעקבות קיצוצים ומאחר שהיא לא מסתדרת עם אנשי הצוות האחרים, עבודתה תופסק בסוף החודש. א' החליטה לערער על פיטוריה.

"אני לא מתכוונת לוותר. נעשים שם מעשים מחרידים. פוגעים בילדים. זו לא הדרך לטפל בהם. אני מבקשת שיצילו אותם".

הוועדה הפנימית שהקים משרד הרווחה בדקה את ההתנהלות המקצועית של הצוות מול בני הנוער.

ס' נלקחה מהוריה למשפחת אומנה ולפנימייה – שם נאנסה. משם הדרך לרחוב ולעיסוק בזנות הייתה קצרה. כמוה יש אלפי בני נוער שמוכרים את גופם תמורת כסף ומקום לישון


זנות נוער: "סמים, מקום לישון, ואת זורמת", עמרי אפריים, ynet

"ההורים שלי התגרשו כשהייתי ממש ילדה. משרד הרווחה הוציא אותי לאומנה ולפנימייה שם עברתי אונס. משם הדרך לרחוב הייתה קצרה. את לא רוצה לישון ברחוב אז את הולכת לבית של מישהו, גבר מבוגר, לפעמים נרקומן. בהתחלה לא ידעתי שזה מה שאמשיך לעשות, אבל אחר כך אין ברירה. אם תתנגדי יזרקו אותך החוצה ואת עושה הכול כדי לא להיות שוב ברחוב". ס' (24) משחזרת את הדרך של נערה צעירה לעיסוק בזנות.

ס' מספרת שגם החיים שלה עד שעברה לרחוב לא היו קלים, בלשון המעטה.

"עד שהגעתי סופית לרחוב התגלגלתי בין משפחות אומנה ופנימיות. שם בגיל 13, במקום שבו היו אמורים לשמור עליי, עברתי אונס", היא משחזרת. משם הדרך לרחוב הייתה קצרה.

"הייתי מסתובבת בכביש כל הלילה עד שעלה האור, תופסת טרמפים או ישנה בשירותים בחוף הים, עד שהכרתי חבר מבוגר יותר". ההיכרות הזו לא הצילה אותה, כפי שאולי קיוותה. "החבר" היה מכה אותה ו"הכיר" לה, כהגדרתה, חברים אחרים שלו. "הוא נתן לי לגור במחסן שלו והיה מרעיב אותי. רציתי למות אבל לאף אחד לא היה אכפת. הישראלים לא יודעים מה קורה בחוץ, או שבכלל לא משנה להם".

הסיוט של כל אמא – תמר בת השבע וחצי התלוננה ששלושה אנשים תקפו אותה מינית. רשויות הרווחה טענו שאמא של תמר סובלת מהפרעת אישיות פרנואידית ומדרבנת אותה להתלונן על עבירות מין והוציאו את הילדה מהבית


הסיוט של כל אמא, מעריב סופשבוע, דורית גבאי, 31.1.2003, קובץ pdf

תמר בת השבוע וחצי התלוננה ששלושה אנשים תקפו אותה מינית. רשויות הרווחה טענו שאמה של תמר סובלת מהפרעת אישיות פרנואידית ומדרבנת אותה להתלונן על עבירות מין. אחר כך הוציאו אותה מהבית. האם טוענת שבתה נלקחה ממנה שלא בצדק. שנתיים אחרי, תמר רוצה לחזור לאמא, אבל משרד הרווחה לא מרשה.

במרכז הסיפור הסבוך הזה ניצבת תמר (שם בדוי), בת תשע וחצי. למרות גילה הצעיר, סיפור חייה מורכב ועגום. לפני שנתיים התלוננה כי נאנסה. החשוד הכחיש. בבדיקת פוליגרף הוא נמצא דובר שקר, אך תיק החקירה נסגר מחוסר אשמה. מנגד הורה בית המשפט להוציא את תמר, בת למשפחה חד הורית, מביתה ולהעבירה לפנימייה. "יש חשש שאמה של תמר משפיעה עליה להתלונן על התעללות מינית", מתריעים גורמי הרווחה. "תמר מנסה לרצות את אמה".

האם, חוה (שם בדוי), מנהלת מאבק על בתה. "את תמר הוציאו מהבית במרמה. היא כל הזמן שואלת אותי: 'אמא, למה את נותנת להם לקחת אותי? למה את לא מחזירה אותי הביתה?'".

ותמר? מה היא רוצה? במהלך חופשה בביתה, לפני שבועיים, אמרה לעורך הדין המייצג את אמה: "בבית ממש כיף לי. אני רוצה לחזור הביתה".

האם מתלוננת במשטרה

לפני כשנתיים התריעה המורה של תמר באסיפת הורים: "תמר בעננים. היא מרחפת. לא מרוכזת".

תמר אובחנה בעבר כאינטליגנטית ברמה גבוהה, חכמה, בוגרת, בעלת פוטנציאל אינטלקטואלי גבוה, ובאבחון שכלי נקבע כי יש לה איי.קיו 121. גם למורה היה ברור שהבעיה אינה נובעת מקשיי לימוד.

"המורה אמרה לי: 'תשמעי, הבת שלך בזמן האחרון מרחפת'", מספרת האם חוה. "חשבתי שתמר עייפה, כי היא היתה צופה הרבה בטלוויזיה, משחקת במחשב. אמרתי לה: 'תמר, מהיום אין טלוויזיה'. אבל היא נלחמה ואמרה: 'לא, אמא, אל תקחי לי את הטלוויזיה. זה בגלל משהו אחר שאני לא יכולה לספר'. היא סירבה לדבר על זה בנוכחות המורה".

בדרך הביתה היא שיחקה בגן השעשועים שבקירבת בית הספר. כשראיתי שהיא רגועה, שאלתי: 'מה מציק לך?', ואז היא סיפרה לי שאברהם (שם בדוי) נהג ההסעות שמסיע את הילדים מבית הספר הביתה, אנס אותה. היא סיפרה שאברהם נהג להפחיד את הילדים בהסעה ולהוריד את השיניים התותבות שלו. היא אמרה: 'אמא, הוא אמר לי שאם אוריד את המכנסיים, הוא ייתן לי ממתקים'.

"תמר סיפרה לי שהנהג היה מכריח אותה לעמוד לידו. היא אמרה לי: 'אמא, הרגליים היו כל כך כואבות לי, אבל הוא היה מכריח אותי לעמוד לידו בנסיעה. פעם אחת הוא הפך לי את כל התיק, זרק לי הכל, ואיים עלי. הוא הביא סכין ושם לי בגרון. הוא הביא חרב והצמיד לי לגרון ואמר שאם אני אספר למישהו, הוא יהרוג אותי ויזרוק אותי מהאוטו. הוא היה גם מגן עלי. כשילדים היו מציקים לי, הוא היה מפחיד אותם שיש לו שיניים תותבות'. תמר סיפרה על תגובות פיזיולוגיות במהלך ההתעללות המינית. מאיפה ילדה בגילה יודעת דברים כאלה אם לא ראתה אותם?".

חוה פנתה מיד למשטרה ושחזרה בפני החוקרת את כל מה שסיפרה לה בתה זמן קצר קודם לכן. תמר אף נחקרה על ידי חוקרת נוער.

"זה היה ממש מיידי. חזרנו מאסיפת ההורים אחר הצהריים, ישבנו בגן השעשועים, תמר סיפרה לי הכל, ובשעה שמונה בערב בערך היינו בתחנת המשטרה", משחזרת חוה.

בתחנת המשטרה, כשהמתנו לחוקרת, תמר כל הזמן אמרה לי: 'אמא, תודה רבה לך שהצלת אותי', 'אמא, את יודעת, אברהם אמר לי שאם אני אספר למישהו, אני חייבת להגיד לו למי סיפרתי. אני חייבת לספר לו מחר שסיפרתי לך'.

"היה לי ברור שגם אם תמר לא תיסע עוד בהסעה, אני לא שולחת אותה למחרת לבית הספר. פחדתי שהיא איכשהו תגיד למישהו שהתלוננתי במשטרה נגד הנהג.

"אני חושבת בדיעבד, איך תמר היתה קמה בבוקר ומתחננת: 'אמא, בבקשה, אני לא רוצה ללכת לבית הספר, רק היום לא'. לא ידעתי שהיא עברה אז סיוט גדול, והכרחתי אותה להתלבש מהר, כי עוד מעט ההסעה מגיעה. באותה תקופה היו לה סיוטים בלילה, בתדירות גבוהה. היא היתה קמה באמצע הלילה ואומרת: 'היה לי חלום בלהות'. הייתי מרגיעה אותה. אף פעם היא לא זכרה על מה חלמה".

תיק החקירה נסגר

הנהג הכחיש במשטרה את החשדות: "זה לא נכון. לא היה לי איתה שום מגע פיזי, אפילו לא נגיעה".

בחקירתו אישר הנהג כי לעיתים תמר נותרה עימו לבד במיניבוס, שכן ביתה הוא התחנה האחרונה במסלול ההסעה. הוא התייחס לטענות נגדו והסביר: "בהסעות תמר באה אלי בוכה שמרביצים לה. אמרתי לה שתשב מאחורי. במידה שאין מקום במושב מאחורי, היא יושבת במדרגה לידי. כשהיא יושבת לידי, אני צועק עליהם שיעזבו אותה".

החוקרת: "יש לך שיניים תותבות?"

הנהג: "כן, כשאני צועק על הילדים הן נופלות לי, והילדים יודעים שיש לי שיניים תותבות. הפלטה העליונה, כשאני צועק, עפה לי, וככה הילדים גילו את זה".

הנהג הביע מיוזמתו נכונות להיחקר בפוליגרף. לאחר שנבדק שאלה החוקרת: "על פי בקשתך נבדקת במכונת אמת, ויצאת דובר שקר. יש לך הסבר לכך?".

הנהג: "מאוד התרגשתי. הרגשתי סחרחורת ואני מרגיש רותח מבפנים, במיוחד שהחוקר שאל אותי שאלות כאלה. לא נגעתי בילדה, לא בכוונה ולא באקראי".

הוא סיפר לי כי לוח מועדי ההסעות צפוף ולא מאפשר לו להתעכב, שכן איחור קל גורם לטלפונים מצד הורים או מורים מודאגים. "אין לי אפילו עשר דקות מרווח בין הסעה להסעה בשעות האלה".

תיק החקירה הועבר לפרקליטות, לידי עו"ד אורלי בן ארי גינזבורג, תובעת בכירה. היא בדקה את העדויות ביסודיות, ובחלוף שנה הורתה לסגור את תיק החקירה מחוסר אשמה. ההחלטה נבעה, בין היתר, מסתירות בעדותה של תמר. כך, למשל, תמר טענה שהנהג אנס אותה, ובד בבד אמרה שנגע באיברים אינטימיים בגופה בהיותה לבושה, ובגרסה נוספת סיפרה שנגע בגופה בהיותה עירומה.

סיבה נוספת: תמי סיפרה בעדותה פרטים שהעלו חשד כי היא מדמיינת שההתעללות בוצעה בה. לדבריה, הנהג גרר אותה למחסן, ובעת שביצע בה את זממו, הבחינה בשלד של ילד. בפרקליטות סברו כי לא ייתכן שתמר נגררה למחסן מבלי שיהיו עדי ראיה לאירוע. חוקרת הנוער ציינה בפרוטוקול החקירה כי תמר סיפרה על כמה אירועים שבוצעו בה על ידי הנהג "ובתיאורם משולבים אלמנטים שנשמעים דמיוניים. דיבורה מעט תאטרלי ודרמטי. כשהיא נשאלה לפרטים היא טענה לעתים שהיא אינה זוכרת".

בנוסף, לא נמצאו ראיות התומכות בתלונתה של תמר. היא נבדקה במכון הפתולוגי באבו כביר, ולא נמצאו ראיות כי נאנסה. היא התלוננה גם על מעשים מגונים, שלגביהם לא ניתן למצוא ראיות פיזיולוגיות, אולם התיק נסגר גם לגבי הטענה על מעשים מגונים.

אמנם כדי להוכיח את אשמתו של נאשם באונס דרושות לפרקליטות ראיות מוצקות, מעל כל ספק סביר, אולם במרבית מקרי האונס אין עדי ראייה, ולעיתים אף לא ראיות תומכות. הפרקליטות נוהגת להגיש כתב אישום ולהותיר לשופטים את ההכרעה בין אמינות המתלוננת ובין מהימנות  גרסת הנאשם. ההנחה היא שהצד שהינו דובר שקר יישבר בחקירה הצולבת על דוכן העדים.

תמר, אז ילדה בת שבע וחצי, התלוננה על סדרת עבירות מין שבוצעו בה במהלך התקופהץ האם ייתכן כי הסתירות בעדותה אינן אלא התייחסות למקרים השונים שבהם בוצעו בה העבירות?

בנוסף, בדיקת פוליגרף אמנם אינה קבילה בבית המשפט, אבל מנגד, היא משמשת את חוקרי המשטרה לבחון את גרסת החשוד על מנת שניתן יהיה לבחון אם יש להמשיך לחקור. יש לזכור כי תמר מסרה בעותדה, בצד פרטים דמיוניים, תיאורים פיזיולוגיים מפורטים, שמעלים חשד כי היתה עדה להם.

ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "התיק נסגר ביום 14.4.02 מחוסר אשמה. לאחר בדיקה מדוקדקת ועניינית של חומר הראיות, נתגלו סתירות מהותיות בעדות המרכזית של התיק, ולא היתה כל ראיה להוכחת האשמה. באשר לבדיקת הפוליגרף, הרי שהיא אינה קשורה לסיבת סגירת התיק, וכידוע היא אינה קבילה בבית המשפט".

ילדה נעולה בבית

התלונה במשטרה הביאה לתפנית חדה בחייה של תמר. גורמי הרווחה חשדו שתמר נתונה תחת השפעה שלילית מצד אמה. בשלב הזה עוד לא הסתיים הטיפול בחקירה, לא הוברר אם החשוד אכן ביצע את העבירות, אבל נקבע בוודאות שאמה של תמר מהווה גורם שלילי בחייה והוחלט להעביר את הילדה למרכז חירום ולאחר מכן לפנימייה, שבה היא שוהה עד היום.

על השתלשלות האירועים יש מחלוקת קשה בין האם לבין גורמי הרווחה, אבל קיימת הסכמה על כמה עובדות: בתוך חצי שנה דיווחה חוה למשטרה, לגורמי הרווחה ולמנהלת בית הספר של בתה, על שלושה מקרים שונים של התעללו מינית בתמר. כחמישה חודשים לןפני שהוגשה התלונה נגד הנהג, דיווחה חוה למנהלת בית הספר כי תמר סיפרה לה שבוצע בה מעשה מגונה על ידי תלמיד אחר. ואילו חודש לאחר שהוגשה התלונה נגד הנהג, פנתה האם למשטרה ולמנהלת בית הספר וסיפרה שתמר חשפה בפניה התעללות מינית מצד אב הבית בבית ספרה. שתי התלונות, נגד התלמיד ואב הבית, נבדקו ואומתו.

באותו שלב עדיין לא הסתיים הטיפול בתיק החקירה נגד הנהג, אבל ריבוי התלונות בדבר עבירות המין והפרטים הדמיוניים שמסרה תמר בחקירתה עוררו את חשדם של גורמי הרווחה.

פקידת הסעד ביקרה בביתן של חוה ותמר, שוחחה עימן כמה פעמים והסיקה שיש להוציא את תמר מרשות אמה. במסמך שהגישה לבית המשפט התריעה פקידת הסעד:

"1. חוה מנעה מתמר לשוב לבית הספר לאחר שהוגשה התלונה נגד הנהג, מחשש שתמר תיפגע.

2. חוה סילקה מהבית את בתה הבכורה, בת 18, שנולדה אף היא כבת למשפחה חד הורית, מאב אחר, לאחר שחששה שהיא תרעיל את האוכל בבית.

3. חוה החלה באותה תקופה לעבוד ותמר נותרה בבית לבדה במשך שעות ארוכות, ללא ארוחות מסודרות. תמר מבטאת מצוקהק, התלוננה בפני אמה שהיא רוצה למות, הביעה משאלה לצאת לפנימייה לחברת ילדים.

4. בגופה של תמר נמצאו פצעים זיהומיים המעידים על הזנחה.

5. חוה חתמה על מסמך שבו הסכימה כי תמר תועבר למרכז חירום".

הגרסה של חוה שונה: "כשתמר סיפרה לי בכל פעם על התעללות מינית, עשיתי כל מה שאם צריכה לעשות, לדווח לגורמים המתאימים. לו הייתי שותקת, היו אומרים שהתרשלתי כאם. בגלל שביקשתי מהגורמים לבדוק, לחקור, חשבו שאני משפיעה על תמר להמציא תלונות כוזבות. חששתי לשלוח את תמר לבית הספר. היא התלוננה על נהגף על תלמיד, על אב הבית, וחששתי שמישהו מהם יפגע בה, כי עדיין לא היו תוצאות חקירה. ביקשתי שימצאו לתמר מסגרת חינוכית חלופית.

באותה תקופה היו ויכוחים רבים ביני לבין בתי הבכורה, שהיתה אז בשלב של מרד גיל הנעורים. ויכוחים רגילים, שקיימים בכל משפחה. בשלב מסוים לא יכולתי להתמודד עם בתי הבכורה, ואמרתי לה לעבור לגור עם אביה. בינתיים היא כבר חזרה הביתה, והיום יש בינינו הסכמה על איך הדברים צריכים להתנהל ביחד בבית.

בנוסף לכל, הייתי חייבת לעבוד כי המצב הכספי שלי היה קשה. כיוון שתמר לא הלכה לבית הספר, נעלתי את הדלת כי חששתי שהיא תצא מהבית ויקרה לה משהו. צריך להבין שאין לי עזרה מהמשפחה או מחברים. תמר היתה לבד בבית מהבוקר עד אחר הצהריים רק במשך יומיים. התפטרתי מיד בגלל שתמר חזרה ללימודים וליוויתי אותה מדי יום לבית הספר ובחזרה.

מעולם לא הזנחתי את הבריאות של תמר. יש לה אלרגיה לחול, ובגלל זה היו לה פצעים בגוף. התרופות יקרות, וביקשתי מפקידת הסעד עזרה במימון התרופות. כשנודע לי שהיא מייחסת לי טענה שקרית, כאילו חששתי שבתי תרעיל את האוכל בבית, נוצר מבחינתי משבר אמון. סירבתי לשתף איתן פעולה. הרגשתי שהיא נגדי. וכאן התחילו הבעיות.

היציאה למרכז חירום

בקשתה של פקידת הסעד להעביר את תמר למרכז חירום נתמכה בחוות דעת פסיכיאטרית, שבה הומלץ להוציאה מרשות אמה על אף שהאבחון לגביהן לא היה חד משמעי. כך, למשל, תמר אובחנה כילדה אינטליגנטית שדיבורה קולח, אולם כשהיא מדברת על עבירות המין, היא "מדקלמת ואינה שומרת על קשר עין".

בעניין זה נקבע בחוות הדעת: "דקלום יבש מאפיין לפעמים נפגעי טראומה, המשתמשים במנגנון הגנה כדי להפריד עצמם מהאירוע ולהפחית בכך את הכאב".

אולם מנגד נקבע, כי יש חשש דתמר מדקלמת דברים שהושמו בפיה על ידי אמה או גורם אחר.

חוה לא נבדקה על ידי הפסיכיאטרים, אולם נכחה בבדיקות. לגביה נקבע כי היא חשדנית, וכי "עולה אפשרות, אם כי לא ודאית בשלב זה, שתמר נאלצה להאמין ולאמץ לעצמה את מחשבות השווא של אמה".

מנגד נכתב בחוות הדעת: "בשלב זה לא ניתן להכריע אם מדובר במקרים שאכן קרו, או בתיאורים שאינם אלא ציטוט, או בשילוב של השניים. ברור לנו שלאם יש חלק חשוב בבניית התיאורים".

חוות הדעת אינה שוללת כי תמר אכן נפלה קורבן להתעללות מינית, וקובעת: "קשה לדעת מה מהדברים אירע. האפשרות כי הדברים האלה אינם פרי דמיונה של תמר עדיין לא נשללה לחלוטין, אם כי מאופי ומפרטי התיאורים שהיא מסרה אין כמעט ספק כי היא נחשפה לפחות לתיאורים מפורטים, אם לא לאירועים עצמם".

על אף שהאבחון לא היה חד משמעי, קבעו הפסיכיאטרים: "בשל אי יכולתה של האם לענות על צריכה של תמר, עולה צורך דחוף להפריד את האם מהילדה".

פקידת הסעד ביקשה מהשופט להטיל חיסיון על חוות הדעת הפסיכיאטרית, בנימוק כי אם יוודע לחוה תוכנה "הדבר עלול להביא להתפרצויות זעם קשות של האם, שיפגעו בהמשך שיתוף הפעולה של האם עם הגורמים המטפלים, ותשפיע קשות על קליטתה של תמר במרכז החירום".

בשלב זה חוה לא ידעה כי הוחלט להוציא את תמר מאחריותה. לבקשת פקידת הסעד היא חתמה על מסמך המאשר את הסכמתה כי תמר תועבר למרכז חירום.

"לתומי חשבתי שפקידת הסעד מעבירה את תמר למרכז חירום לנפגעות תקיפה מינית, כמו שביקשתי בעבר", מסבירה חוה את נסיבות החתימה על המסמך.

"אחרי שתמר התלוננה על עבירות מין, ביקשתי שיתנו לה טיפול פסיכולוגי, כדי שתוכל להתגבר על הטראומה. כשהתחיל החופש הגדול, ביקשתי מפקידת הסעד שימצאו לתמר מסגרת שתשב קייטנה עם טיפול פסיכולוגי. פקידת הסעד אמרה לי שהיא מצאה מקום טוב לתמר, וביקשה שאחתום על אישור שבו אני מסכימה להעביר אותה למרכז חירום. שמרתי על קשר טלפוני עם תמר וביקרתי אותה במרכז, אבל אין שם שלט שחושף את אופי המקום, כי מדובר במוסד לקטינים. רק אחרי חודשיים נודע לי במקרה שבמקום הזה נמצאים ילדים בעם בעיות לאימות וסמים, ממשפחות מצוקה.

התברר לי שהיה דיון בבית המשפט, מבלי שזומנתי. האדם הכי יקר בחיי נלקח ממני מבלי שניתנה לי אפשרות להתגונן, להילחם. פקידת הסעד הוליכה אותי שולל, והחתימה אותי במרמה. הרי אם היא פעלה באופן חוקי, למה היא היתה צריכה את ההסכמה שלי? היא ידעה שרק במקרים קיצוניים מאוד בית המשפט מוציא ילדים מרשות הוריהם, וזה לא היה המקרה. פקידת הסעד היתה נחושה להוציא את תמר מהבית, והיא ידעה שבלי הסכמה שלי היא לא תצליח".

תוקף הצו הוארך מפעם לפעם. חוה נעדרה מהדיונים. גורמי הרווחה ציינו כי זימנו אותה. חוה מכחישה.

גורמי הרווחה וגורמי הטיפול במרכז החירום בפנימייה טענו שחוה התלוננה על מדריך שביצע עבירות מין בבתה, שחוה מרבה להתלונן על אופן הטיפול בבתה ועל תנאי השהות במקום, ושהיא אינה משתפת עימם פעולה.

חוה טענה כי תלונותיה מבוססות על טענות בתה. חוות דעת פסיכולוגיות על אודות תמר תמכו חלקית בטענות האם, וכן בטענות גורמי הטיפול.

כך למשל, חוות דעת של מרכז החירום מאבחנת: תמר הינה ילדה בוגרת. היא משתדלת ליהנות, אולם ניכרים בה עצב ודיכאון מסוימים. תמר חשה שלא בנוח עם גופה. חששה להתקלח, נלחצה שלא יציצו או יראו לה. יש לה סיוטים בלילה והיא חולמת ששני ילדים מתעללים בה מינית.

העובדת הסוציאלית במרכז החירום ציינה שתמר רוצה להישאר בפנימייה אך מביעה געגועים לאמה. היא המליצה על "המשך הקשר עם האם, מתוך מגמה לבחון בעתיד את חזרתה הביתה".

במקביל, חוות הדעת התריעו על השפעתה השלילית של חוה על תמר.

פסיכולוג קליני של מרכז החירום: "תבנית היחסים בבית הזינה עד כה את עולם החרדות והעצבות של תמר". הוא המליץ להותיר את תמר במסגרת חוץ ביתית, אולם הורה להקפיד על "שמירת קשר עם האם מתוך מגמה לבחון בעתיד את חזרתה הביתה".

בית המשפט שקיבל את חוות הדעת האלה ושמע לראשונה את טענותיה של חוה, האריך את תוקף הצו ונימק: "התרשמתי כי אמה של הקטינה מתקשה לאפשר לה להשתלב באופן תקין בפנימייה".

החלטת בית המשפט אינה מתייחסת למסוגלות של חוה לגדל את בתה.

ותמר? על רצונותיה ותחושותיה ניתן ללמוד מחוות הדעת לגביה. היא לא מבינה למה בגלל שהתלוננה על התעללות מינית, היא לא בבית. תמר סיפרה שבמרכז החירום לא כיף. לדבריה, קצת עצוב, בודד.

פסיכיאטרית נוספת שבדקה את תמר קבעה: יש חשש שאמה של תמר ממציאה דברים עליה, כדי לזכות בתשומת לב לעצמה. תמר לא מסוגלת לסרב לאמה, מחשש שהיא תיפגע ותמות.

המאבק רק מתחיל

חלפו כמה חודשים. בית המשפט הורה לחוה לעבור בדיקה פסיכיאטרית. בחוות הדעת הפסיכיאטרית נקבע: "חוה אינה סובלת ממצב פסיכוטי ואין ניכרים סימני התפתחוות מחלה נפשית פסיכוטית. יכולת השיפוט הכללית שלה תקינה, היא שפויה בדעתה ובת אחריות על מעשיה. היא סובלת מהפרעת אישיות פרנואידית, המנתבטאת בדפוסי התנהגות חשדנית, לא גמישה, רגשית, ללא יכולת מספקת לשמור על פרופורציות נכונות. הטיפול בקשיים התנהגותיים ורגשיים אלה הוא במישור פסיכולוגי, ולא במישור פסיכיאטרי קליני.

מצוידת בחוות הדעת פנתה חוה לשופט: "אמהות רבות מטופלות בטיפול פסיכולוגי. זו לא עילה להוציא את הילדה מהבית".

גורמי הרווחה טענו מנגד שהפרנויה מונעת מהאם להבין את צורכי בתה, ודי בהפרעת אישיות כזו להוות גורם שלילי בחיי הבת.

לפני חודשיים הורה בית המשפט לחוה לקבל טיפול פסיכולוגי. בד בבד האריך השופט את תוקף הצו שהוציא את הילדה מביתה למשך שנה.

עו"ד משה יצחק אודסיטשר, שהחל בשלב זה לייצג את חוה, ערער על ההחלטה. בשיחה שניהל לפני שבועיים עם תמר, היא אמרה לו:

"טוב לי בבית. אני לא רוצה להיות בפנימייה. אני לא אוהבת להיות שם. בבית ממש ממש יותר כיף. אני מתגעגעת לחברות שלי בשכונה. בפנימייה יש ילדה שמציקה לי והיא מרשה לעצמה לעשות דברים, להרביץ, לקלל. בבית, כשאני אצל אמא, אני לא מרגישה לבד. אני יורדת לשחק עם חברות. אני מאוד מתגעגעת לאחותי, ואני בקשר איתה. אני ממש מתגעגעת לאמא.

ביום שאני עוזבת את אמא וחוזרת לפנימייה אני עצובה מאוד ולא כל כך נעים לי. אני בוכה. אני כל יום מדברת איתה בטלפון, או שאמא מתקשרת אלי, או שאני מתקשרת אליה".

עו"ד אוסדיטשר הקשה: "אולי לא נעים לך להגיד לאמא שאת מעדיפה להיות בפנימיה ולכן את אומרת שאת רוצה לחזור הביתה?"

תמר: "לא. אני אומרת את זה מרצון. אמא בכלל לא בחדר. היא לא שומעת עכשיו את השיחה".

תמר כתבה לאמה: "אני לא רוצה לחזור לפנימיה".

גורמי הרווחה טוענים כי היא כתבה מכתב אחר שבו ביקשה להישאר בפנימיה. המאבק על תמר רק מתחיל עכשיו.

ההשתקה – למה פוחדים העובדים הסוציאליים והשופטים מפרסום? פרופ' אסתר הרצוג


העובדים הסוציאליים והשופטים פועלים במרץ ובתקיפות כנגד כל ניסיון לחשוף בתקשורת את חלקם בהוצאה שרירותית של תינוקות וילדים מהוריהם, ואת הנעשה במוסדות חסות לקטינים. הסיבה לכך אינה קשורה להגנה על קטינים.

הכרוניקה החלקית של ביטול אייטמים בטלוויזיה וכתבות בעיתונות, העוסקים בחטיפת ילדים מהוריהם לאימוץ ולמוסדות ע"י רשויות הרווחה ובגיבוי בתי המשפט, היא מדהימה!

לפני כחצי שנה הורידה "פופוליטיקה" דיון בנושא, כתוצאה מאיומי ולחצי משרד העבודה והרווחה ומשרד המשפטים.

עיתון "הארץ" נמנע לפני כחודשיים מפרסום כתבה המתארת כיצד פקידת סעד המקורבת לאביהם של שני תאומים פעוטים, פעלה בחוסר תום לב כדי להוציאם מחזקת גרושתו. בית המשפט קיבל את עמדת פקידת הסעד שיש להכריז על נזקקותם של הקטינים, למרות שמכון המוכר ע"י המשרד קבע שהאם ממלאת את תפקידה היטב.

לפני כשנה מנע משרד העבודה והרווחה פרסום כתבת תחקיר של עיתונאית מ"העיר", שעניינה חשיפת מסכת התעללויות קשה וארוכה בקטינים הנמצאים במוסדות סגורים, בידי אנשי הצוות.

שופט הנוער שדן בבקשה, להתיר את הפרסום דחה אותה מהטעם של נזק לקטין.

בערעור על החלטה זו לפני ביהמ"ש המחוזי בחיפה, פסק השופט סלים ג'ובראן, בעומק לב יוצא דופן:

"אי התרת פרסומם של מעשים פליליים כנגד קטינים מהווה חיזוק ועידוד לאלו שעמדו מאחורי המעשים.

במדינה דמוקרטית יש לתת משקל נכבד לזכות הציבור לדעת, משקל אשר יביא לחשיפת מוקדי אלימות בהתעללות ולרסן את כל המעיזים לתקוף, לקלל ולהתעלל בכל דרך שהיא בקטינים".

למרות ההיתר, הכתבה לא פורסמה ולא קשה לנחש למה.

ביום שלישי האחרון ביטלו ישראל סגל וניסים משעל (בערוץ 2), דיון בנושא גזילת ילדים מהוריהם ע"י העובדים הסוציאליים.

לחצי משרד העבודה והרווחה עשו את שלהם.

משרד הרווחה לא רצה שקלונו ייחשף:

שבנה של אשה נכה נגזל ממנה והועבר למוסד ע"י עובדים סוציאליים, באמצעות שקרים וגיבוי של שופט נוער אשר הגדיר את התעללות המדריכים בילד כ"HOLDING"; שארבעה ילדים להורים עניים נלקחו מהם למוסדות באישור בית המשפט לנוער; שנערה שנשלחה בכפייה למוסד לנערות עברייניות כחלק מרדיפה של פקידת הסעד ובאישור בית המשפט, נאנסה וניסתה להתאבד וכעת היא בבית חולים לחולי נפש.

למה הם כל כך פוחדים מהפירסום?

למה מאפשרים השופטים להשתיק את גילוי המציאות המזעזעת? ולמה במדינת הרווחה שלנו, העובדים הסוציאליים אינם תובעים פרסום מלא של מעשי העוול?

הם יודעים היטב מדוע. שהרי באמת הם לא ייראו טוב כאשר יתברר לציבור עד כמה עמוקה ונרחבת היא המעורבות של המערכת כולה – מרמת פקידי הסעד ומנהלי מחלקות הרווחה בישוב, ועד הממונים ברמה הארצית – בהליכי הגזילה של תינוקות וילדים מהוריהם.

גם השופטים אינם ששים לחשוף את מקומם המרכזי במציאות הקפקאית.

הברית הזאת בין העובדים הסוציאליים לשופטים היא קטלנית, גם לדמוקרטיה וגם לקטינים.

ההשתקה - למה פוחדים העובדים הסוציאליים והשופטים מפרסום - פרופ אסתר הרצוג, מעריב 27.12.1998

ההשתקה – למה פוחדים העובדים הסוציאליים והשופטים מפרסום – פרופ אסתר הרצוג, מעריב 27.12.1998

פקידות הסעד מכות שנית, טלי רבינוביץ, News1


http://www.news1.co.il/Archive/003-D-14387-00.html

"דומה שפקידת הסעד ירתה חץ שיש לו כתובת אחת בלבד, והיא להתחיל בהליך של מסירת הקטינה לאימוץ, בלי לבחון חלופות אחרות. על אף שבמסגרת ההליכים שעל-פי חוק האימוץ נדרשות עוד שלוש משוכות משמעותיות עד אשר יהא ניתן לראות את המשפחה המבקשת לאמץ את הקטינה כהוריה ולהציגם בפניה ככאלה, מצאה פקידת הסעד לעשות קיצורי דרך גם בעניין זה ולהציג את הקטינה בפני אחרים כאביה ואמה".

כך קבע השופט פנחס אסולין, שופט בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, והורה להוציא את הילדה, תינוקת בת שנה וחצי, מהוריה המאמצים משום שההליך לא היה תקין.

בכתבה נאמר כי התינוקת נולדה לאימה הנרקומנית ועל האב הביולוגי לא נכתב דבר. אין בכוונת מאמר זה לטעון כי במקרה הנ"ל יש להשאיר את התינוקת אצל הוריה הביולוגיים ואין בכוונתי לטעון כי יש להוציאה משם; לא זה הנושא העומד בפנינו לדיון. לפנינו עוד מאמר ביקורת על התנהלות רשויות הרווחה (פקידות הסעד) ובהחלט אתייחס בהקשר זה לפרשת "תינוק המריבה", עליה כבר הגבתי בעבר.

המקרה המתואר לעיל חמור ביותר. התינוקת שהיא בת שנה וחצי עברה כבר חמש משפחות בגלל מחדלים של שירותי הרווחה – מחדלים שהם כביכול פרוצדוראליים, אך ברור לכל כי הפרוצדורה במקרה זה היא חלק מהמהות.

להבהיר:

1) חודש וחצי לאחר לידתה נלקחה התינוקת והועברה למשפחה אומנת.

2) האם האומנת נכנסה לניתוח ואז החליטו בשירות הסוציאלי להוציא את התינוקת ולהעבירה למשפחה מאמצת – וכך נעשה עוד בטרם התקבל צו אימוץ מבית המשפט.

3) משום שההליך היה לא תקין הוצאה הילדה מהבית השלישי והועברה למשפחה אומנת חדשה.

4) שוב הועברה התינוקת למשפחה מאמצת – גם הפעם בטרם אישר זאת בית המשפט. האישור ניתן רק בדיעבד, לאחר מעשה.

הוריה הביולוגיים של התינוקת נאבקים עליה ולפרשה זו אין עדיין סוף.

אני סבורה שעדיין זכורה לנו פרשת "תינוק המריבה" הצרובה בתודעתנו כ"משפט-שלמה המודרני" אשר הסתיימה בשם "טובת הילד" – ב…"טובת ההורים" – המאמצים.

נכון להיום, ל"תינוק המריבה" יש אחות שהוא לא יודע על קיומה, יש לו זוג הורים מולידים שנאסר עליהם לראותו או לבוא עמו במגע, ויש לו זוג הורים מאמצים שאוהבים אותו כל כך עד שבאהבתם זו מנעו ממנו את הוריו הביולוגיים – אשר אולי אינם עשירים כמוהם, אך הם אזרחי המדינה, אנשים משכילים, עצמאיים ולבטח אינם נרקומנים או שייכים לשולי החברה והם ראויים וכשירים להיות הורים כפי שרובנו כשירים לכך.

אכן, רוב הציבור הולך שולל אחר מגמת התקשורת להציג את ההורים הביולוגיים בצורה שלילית כדי ליצור לחץ ולגיטימציה לטובת ההורים המאמצים. בצורה מגמתית זו, הוסטה תשומת לבנו מההליכים הלא תקינים שביצעה הרווחה (פקידת הסעד) בחסות בית המשפט, אשר היווה חותמת גומי למצב שהוא עצמו יצר ואישר – מצב אשר לימים היה בו נוח לטעון אך ורק טענה אחת בלבד והיא: "טובת הילד".

להזכיר, ככל שהזמן עבר (בשל הליכים משפטיים ארוכים), וככל שהילד גדל – כך הלך והתחזק הטיעון השמנוני: "טובת הילד".
הציבור בינתיים התעסק בשאלה – מי ראויים יותר להיות ההורים לילד, במקום להתעסק בעוול הנוראי שנעשה לזוג ההורים הביולוגיים שנגזל להם ילדם. יש לדעת, לגבי כל הורים, יהיו טובים ככל שיהיו, יש וודאי אי-שם הורים טובים יותר, ולפיכך, ספק רב האם לשקול מי יותר טוב לילד – זהו שיקול ראוי.

והפלא ופלא… חודשים ספורים לאחר מכן, שוב נפגשנו עם אותו מושג מעורפל "טובת הילד", יציר רשויות הרווחה. הפעם הגדילו הרשויות לעשות ובשם "טובת הילד" איימו על הורים "כתומים" (מתנגדי ההינתקות) בהוצאת ילדיהם ממשמורתם… והיינו כחולמים.

אבסורד מגוחך זה היווה תמרור אזהרה נוסף, עוד אבן דרך בתהליך מסוכן וחד-סטרי שבו פקידות הסעד מתפקדות כשליחות האלוהים (אם לא כממלאות מקומו) וחורצות גורלות.

בשתי פרשיות אלה הבעתי את דעתי על הקלות הבלתי נסבלת של הוצאת ילדים ממשמורת הוריהם – פרוצדורה אשר ייתכן כי לא תמיד היא משרתת את טובתו האמיתית של הילד.

להבהיר (והבהרתי גם אז), ישנם מקרים אשר בהחלט מצדיקים הוצאת ילדים ממשמורת הוריהם: הורים מתעללים, הורים המסכנים את ילדיהם… אולם גם אז, כך מסתבר, החלופות שמספקת המדינה (משפחות אומנות, משפחות מאמצות ופנימיות) אינן בהכרח ברירה טובה יותר. לא אחת, לא שתיים ולא שלוש קראנו כתבות קורעות לב על נערים ונערות שנוצלו מינית על-ידי משפחות אומנות, ילדים שעברו התעללות מינית בפנימיות וילדים שנאלצו להתגלגל ממשפחה למשפחה, שלא בטובתם, כבמקרה הנ"ל…. כמובן, כי יש מקרים אחרים בהם משפחות אומנה ומשפחות מאמצות אכן מצליחות להציל נפשות והן ממלאות את תפקידן נאמנה.

עדיין יש מקום לשאול ולבדוק, שמא עדיף להשקיע משאבים בהורים ביולוגיים הזקוקים לעזרה (בעיקר כלכלית, אך גם: הדרכה, ליווי, תמיכה, ככל שמתגלה שיתוף פעולה), מאשר להשקיע במוסדות שמוזכרים לעיל?!

להבהיר, משפחות אומנה מקבלות כסף מהמדינה, הפנימיות מקבלות תקציבים פר-ילד ותעשיה שלמה של אנשי מקצוע מתפרנסת מנושא זה. בהרבה מאוד מקרים, מענק חודשי של חמשת אלפים שקלים (הכולל גם הדרכה וליווי) יפתור למשפחה שלמה את הצורך להוציא מתוכה שלושה ילדים ולפזרם בין מוסדות שונים בארץ – בעלות גבוהה פי שלושה, פי ארבעה ופי חמישה למשלם המיסים.

והנה, הפרשה המוזכרת למעלה, שהתפרסמה היום ב"ידיעות אחרונות", יום שלישי, 21.2.06 בכתבתו של רונן טל, שוב מעלה את אותם סימני שאלה:

מדוע זה פקידות הסעד כל כך ממהרות להוציא ילדים מהבית ולא לפעול על-פי ההליך הקבוע בחוק?

שמא פרשת "תינוק המריבה" שהסתיימה לסבירות רצונן חיזקה את ביטחונן כי כך אפשר "להתבצע"?

שמא פקידות הסעד קיבלו "אור ירוק" מבית המשפט ומהציבור כולו לקחת את החוק לידיים בידיעה כי בית המשפט "יעצום את עיניו" ואחר כך, לכל היותר, "ינזוף" בהן, כפי שעשה בפסק הדין שבפרשת "תינוק המריבה"?

אני מקווה כי תשובתו של בית המשפט בפרשה זו תסמן את תחילתו של עידן חדש ותרסן את כוחן של פקידות הסעד.

אני מקווה כי הביקורת שהוטחה בפקידת הסעד בפרשה האחרונה אינה רק מס-שפתיים וכי פקידות הסעד ישתמשו ביתר אחריות וביתר מוסריות בסמכויות הנתונות בידיהן – שכן בגורלות בני אדם מדובר.

פקידות הסעד מכות שנית, טלי רבינוביץ, News1

פקידות הסעד מכות שנית

פקידות הסעד מכות שנית

השופטת חנה בן עמי: רשויות הרווחה הטעו את בית המשפט כדי למסור ילדה בת שש לאימוץ – תמ"ש 000009/97


השופטת חנה בן עמי: רשויות הרווחה הטעו את בית המשפט כדי למסור ילדה בת שש לאימוץ – תמ"ש 000009/97, קובץ pdf

תמ"ש 000009/97  – מעשה תרמית של פקידת אימוץ מהשירות למען הילד ופסיכולוג מטעמה רמי  בר גיורא לסחור בילדה בת 6 לאימוץ סגור.

משה ריינפלד, הארץ, 17 ביולי 2000

בית משפט לענייני משפחה בירושלים (שופטת חנה בן עמי) מתח ביקורת חריפה על פקידת סעד בשירות למען הילד במשרד הרווחה, ועל השירות עצמו, בשל המאמצים הבלתי נלאים למסור ילדה לאימוץ, לרבות הכשלה מכוונת של פגישותיה עם אמה הביולוגית והטעיית בית המשפט.

לפני כשנתיים החליטה השופטת חנה בן עמי למסור את הילדה, היום בת שש וחצי, להורים מאמצים, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, שהסתמך על חוות דעת של פקידת הסעד ושל הפסיכולוג רמי בר גיורא – מומחה מטעם בית המשפט. בחוות הדעת נקבע באופן חד משמעי שאביה ואמה הביולוגיים של הילדה אינם מסוגלים לתפקד כהורים, אך השופטת הדגישה שניתן לשמר בינתיים את הקשר בין הילדה לאמה הביולוגית.
אולם בהמשך התברר לשופטת שפקידת הסעד הסתירה אפשרות זו מההורים המיועדים לאימוץ, והודיעה להם שלאחר ביקורים אחדים תנותק הילדה מאמה. הפקידה גם הגישה בקשה להפסיק מיד את ביקורי האם אצל בתה, בטענה שבביקורה היחיד שהתאפשר עד אז "חלה הידרדרות חמורה ביותר במצב הנפשי של הילדה ובתפקודה".
פקידת הסעד גייסה למטרה זו גם את הפסיכולוג בר גיורא, וזה דרש להפסיק לאלתר את הביקורים, אף כי לא היה יכול להסביר מדוע הילדה בוכה בתום כל ביקור.
בשלב זה הגיעה השופטת למסקנה שרשויות הרווחה אינן יכולות לתת הסבר מניח את הדעת לעמדתן. היא גם התרשמה שמצב האם משתפר והולך. לפיכך מינתה מומחית נוספת מטעמה, ד"ר מילי מאסס.
נציגת היועץ המשפטי לממשלה עו"ד מיכל כהן הטב התנגדה למינוי, אבל השופטת דחתה את עמדתה, לאחר שהבחינה שחוות הדעת הראשונה שהגישה ד"ר מאסס תואמת את התרשמותה שלה ממצב האם.
המומחית קבעה שעדיף להחזיר את הילדה לאמה, אף שהדבר כרוך בבדיקה נוספת.
פרקליטת האם, עו"ד פרי-הר, הזדרזה להגיש בקשה לחדש מיד את ביקורי האם אצל הילדה, אבל התברר שההורים המיועדים לאימוץ מתנגדים לכך ומאיימים להחזיר את הילדה לרשויות הרווחה.
לפיכך, הורתה השופטת להחזיר את הילדה לאמה, בלא כל הכנה ובדיקה נוספת. באחרונה, כשנה וחצי לאחר החזרת הילדה לאמה, התברר לשופטת כי הילדה התאקלמה היטב וכי תפקודה של האם השתפר מאוד.
מפסק הדין עולה כי לפני ימים אחדים הודיעה נציגת היועץ המשפטי לשופטת, כי היא חוזרת בה מבקשתה לאשר את האימוץ.
השופטת חנה בן עמי: רשויות הרווחה הטעו את בית המשפט כדי למסור ילדה בת שש לאימוץ

השופטת חנה בן עמי: רשויות הרווחה הטעו את בית המשפט כדי למסור ילדה בת שש לאימוץ

צינור לילה – משרד הרווחה רוצה לחטוף תינוקת מאמא שלה – עו"ד יוסי נקר מייצג את האם


עו"ד יוסי נקר מומחה חוק ונוער, לא האמין למשמע אוזניו. משרד הרווחה איים על מימי שכשהיא תלד את התינוק שלה יקחו לה אותו מבית החולים.

צינור לילה – סיפורה הבלתי נתפס של אם שנאלצה לברוח לרשות הפלסטינית ללדת את התינוקת שלה, כדי שהרווחה לא תגנוב לה אותו.

מימי, שזו הלידה הששית שלה, אחרי שחמישה ילדים נלקחו על ידי רשויות הרווחה, החליטה להימלט לשטחי הרשות הפלסטינית.

האם: אני לא לא מוכנה שיקחו לי את התינוקת מהבטן.

האב: אין לנו ברירה, מאחר וכל הרווחה רודפים אחרינו. זה שהרווחה אומרים שהיא לא תוכל להיות אמא, גם הם לא יודעים למה. הם לא נימקו. אומרים, לא מסוגלת וזה הכל.

בעבר נלקחו ממנה 5 ילדים מאב קודם. אני גרוש הרבה שנים והתחתנתי עם מימי. הכרתי אותה לפני שנה כשהיתה אחרי לידה, ולקחו לה את הילדה. נקשרנו אחד לשני. אני עובד בהובלות ומתפרנסים בכבוד. הבנו שהחרב מונחת מעל צווארנו כשאשתי בהיריון בחודש שמיני, הרווחה עושים תוכניות לקחת את הילדה וכבר הם הוציאו צו לבתי החולים בארץ. הילדה עוד לא הגיעה לעולם וכבר הם רוצים לקחת אותה. סידרנו את כל הנושא של הלידה בבית חולים ברשות הפלסטינית, ואם הרווחה לא תרד מאיתנו, אשתי תאלץ לחיות שם. היא לא תאבד את התינוקת. אני לחוץ. בניתי בית, משפחה והכל ובאה הרווחה והורסת לי את החיים. בעלי הדירה שהיא גרה אצלהם ברשות הפלסטינית בלחץ. לקחו לאשתי חמישה ילדים, ולרווחה יש כבר הרגל לקחת את הילדים.

תגובת משרד הרווחה: הוצאת הילדים מחזקת האם נעשתה בהתלאם להחלטות בית המשפט במהלך מגוריה ברשויות שונות. במהלך תקופה ארוכה הוצעו לאם דרכי פעולה שונות במטרה לסייע לה, אך ניכר כי היא מתקשה לשתף פעולה עם גורמי הרווחה וגם אינה מגיעה לדיונים שנקבעו עבורה. עם זאת, לגבי התינוקת האמורה להיוולד – טרם נקבעה החלטה בעניין. משרד הרווחה פועל לטובת ושמירת בטחון הילדים והוא שם מטרה זו לנגד עיניו. על אף העובדה שלא ניתן לפרט את כל הפרטים בתגובה פומבית, נציין כי זה מקרה ברור בו נדרשת המדינה לשמירה על הילדים.

לקריאת המכתב של עו"ד יוסי נקר נגד משרד הרווחה בעניינה של האם הקליקו כאן:

סיפורה של מימי שמשרד הרווחה רוצה לחטוף ממנה את עוברה – עו"ד יוסי נקר מייצג את האם

עו"ד יוסי נקר מומחה חוק ונוער: מ, בת 35, בחודש תשיעי, מבקשת מהרווחה שלא תיקח את התינוקת שלה מבית החולים לאחר הלידה

אנו ממליצים לשכור את שירותיו של עו"ד יוסי נקר מומחה חוק ונוער, בעל רקורד מוכח בהשבת ילדים להוריהם שנלקחו ללא הצדקה על ידי רשויות הרווחה. עו"ד יוסי נקר – טל': 054-5740854.

%d בלוגרים אהבו את זה: